קצת הסטוריה…
זוכרים איך היינו מתרגשים ללכת לקולנוע כדי לראות פרסומות? היום אנחנו מנצלים הפסקות פרסומת לזיפזופ, קפה ולהעברה קדימה ב-DVR. זוכרים איך כל באנר באתר היה חידוש? היום אנחנו מתעלמים מהם במקרה הטוב או מתקינים מחסומים במקרה הרע. ועוד לא התחלתי לדבר על טלמרקטינג…
בעצם, הנגישות של מפרסמים ופרסומות קונבנציונאליים אל הקהל מאד ירדה. האם תם עידן הפירסום? אני בספק. תמיד יהיה מי שירצה לשכנע אותנו לקנות מוצר או שרות.
תחום שהוא בגדילה מתמדת הוא הרשתות החברתיות. כיצד יצליחו למנף אותן על מנת לפרסם לנו? מיד נוכל לומר – הרי יש פרסומות בפייסבוק וב- gmail. אבל זה חוזר לנקודה שאנחנו כבר התרגלנו לא לראות אותן באמת. אז איך בכל זאת יצליחו המפרסמים להביא את המסרים שלהם אל הקהל הרחב?
תשובתי לכך היא הטפה או באנגלית Brand Evangilism. לא הטפת מוסר, אלא מטיפים- evangelists. עדת מעריצים עם זיק בעיניים כשהם מדברים על מה שאני מפרסמת. הדוגמא הטובה לכך היא מכורי אפל. נראה מישהו מנסה להגיד למשתמש Macintosh לעבור ל- PC. מיד יפרוץ ויכוח קולני. ראיתם איך כולם משוגעים על ה- Iphone. אז אפל כבר יודעת את הסוד שנים , מה איתנו?
Evangelism Marketing, על רגל אחת: אנחנו, המפרסמים המודרנים, צריכים למצוא את קובעי דעת הקהל, (למשל: מישהו עם 235,000 עוקבים ב- twitter) בתוך פלח האוכלוסיה שמעניין אותנו כל כך ולשכנע אותם. הם כבר יעשו את המשך העבודה בשבילנו.
אשרת
אהבתי מאוד את ההקשר הדתי שעשו כאן למדיית השיווק הזאת.
אם נחשוב טוב נגלה שגם לשיווק במדיית הקלאסית של פרסומות בטלויזיה ובאינטרנט יש שימוש במימד הדתי כדי להשפיע על ה"עדר".
העדר למעשה לא השתנה הוא רק בוחר לו רועים חדשים ומרגשים יותר.
יש בזה משהו. אולם נדמה לי שבפירסום במדיה הקלאסית יש לפחות אשליה של חופש בחירה, בעוד בימי הביניים היה אחד שידע – הכומר, שייצג את הכנסיה – לאדם הפשוט למעשה לא היתה אפשרות לשמוע דעות שונות.
אם האדם מן היישוב יידע על מקור אחד של אינפורמציה מהימנה והקולות האחרים ייבלעו ב"רעש" של הרשת, אז יש סיכוי לחזור לאותה סיטואציה.
עד שתיוולד מגמה חדשה, או שינערו את האבק ממשהו שכבר עשו